כתבה במגזין סגנון NRG | מאת: אודית לורן בלקין פז | לקריאת הכתבה >

דור המייסדים

סבא אפרים קסטיאל כבר בן 89 ועדיין עובד ומעורה בענייני החברה. בזמן הריאיון, כשניגשת אלינו לקוחה ומתעניינת לגבי הזמנה שביצעה, אפרים יודע בדיוק באיזה דגם מדובר, על איזה ריפוד עור ומהיכן היא תוכל לקחתו לביתה וגם כמה זה יעלה לה. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, אפרים, וכך גם בניו ונכדיו, הם אנשים צנועים יחסית וסימפתיים מאוד. לכל אחד מהם חשוב לציין בראש ובראשונה שחברת “קסטיאל” מיועדת לכולם, ושכל אחד יכול אם לא למצוא משהו באולמות התצוגה העצומים, לפחות להזמין רהיט בגודל שפוי או לרכוש משהו שישמש כ”מאסטר פיס” ויעשה את כל עבודת העיצוב בחלל.

משפחת קסטיאל לדורותיה צילום: אריק סולטן
משפחת קסטיאל לדורותיה צילום: אריק סולטן

 

אבל כדי להכיר את המשפחה כדאי להתחיל בסיפור מראשיתו. סבא אפרים קסטיאל עלה מבולגריה בגיל 14 בשנת ‭.1934‬ כמי שבא ממשפחה ענייה שהתיישבה בדירת חדר בשכונת נווה שאנן בתל אביב, החל אפרים לעבוד כשוליה במרפדייה. שמונה שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 22 בלבד, החליט לפתוח ברחוב הקישון בתל אביב בית מלאכה צנוע בשם “המקשט‭,”‬ שם חווה ימים קשים כעצמאי בראשית דרכו. על מנת לרכוש את אמונם של לקוחות פוטנציאליים, גידל אפרים שפם והחל להתהלך כשהוא לבוש חליפה ועניבה.

מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן
מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן

לאט לאט החלו לקוחות לזרום, ובהם אדריכלים ומעצבי פנים מהידועים בארץ בתקופת שנות ה-50 וה-‭.60‬ ככל שהלך שמו והפך ידוע ומוכר קיבל אפרים עבודות חשובות בקנה מידה היסטורי: ריפוד הכיסאות לכנסת הראשונה ברחוב אלנבי, עבודות עבור הנשיאים חיים ועזר ויצמן, מטבחה של גולדה, ביתו של משה שרת, ביתו של יצחק שמיר, ביתו של אריאל שרון ועוד.

“היינו משפחה ענייה שבה שמונה אחים ואחיות‭,”‬ מספר אפרים, “לא תמיד היה אפילו לחם לאכול. עוד בצעירותי החלטתי שאני עני לא אהיה. בימיי כפועל במרפדייה ראיתי שלהתקדם משם יהיה קשה מאוד, ולכן פניתי לדרך עצמאית. למרות הסיכונים הרבים, ההצלחה האירה לי פנים כבר אחרי שנה. למרות שאינני אדריכל ומעולם לא השלמתי לימודים גבוהים, הגעתי למיומנות גדולה אפילו מזו של טובי האדריכלים. כעבור עשר שנים, בגיל ‭,30‬ החלטתי לפתוח נגרייה על מנת להתנתק מהתלות באדריכלים ובמעצבים חיצוניים ולעשות אך ורק את הרהיטים שאני רוצה. כבר אז קניתי את הבניין ששימש כ’בית קסטיאל‭,’‬ עד שעברנו בשנה שעברה למעוננו הנוכחי. בזמן ההוא כבר העסקתי 13 פועלים‭.”

מתחם קסטיאל מבפנים צילום: אריק סולטן
מתחם קסטיאל מבפנים צילום: אריק סולטן

“תמיד ראיתי את העסק כמשפחתי‭,”‬ מוסיף אפרים, ואכן, משפחת קסטיאל נראית דוגמה למופת למשפחה מלוכדת. משפחה שגדלה והתפתחה תחת עינו הפקוחה ודרכו הברורה של סבא אפרים ובת זוגו סבתא סטלה, שנפטרה לפני כחמש שנים. אפרים ראה מאז ומתמיד את בניו, משה ויהושע, כממשיכי דרכו ודאג שכך יהיה עוד בהיותם ילדים צעירים. “משה ויהושע עסקו בבניית טיסנים וסירות עץ שנשלטו בשלט רחוק כבר בגיל צעיר, ואני דאגתי לקנות להם תמיד את כל הציוד הנדרש כדי שיוכלו להמשיך בדרכם. המרפסת של דירת החדר הקטנה שלנו ברמת גן שימשה להם כמעבדה, ואת סטלה אשתי הייתי מנחם בלכלוך שעשו בכך שיש לנו שני בנים מוכשרים לתפארת שימשיכו את השושלת בבוא היום.

קסטיאל, המתחם החדש צילום: דפנה קסטיאל
קסטיאל, המתחם החדש צילום: דפנה קסטיאל

בהמשך, את משה הבכור שלחתי בחופשים מבית הספר להתלמד ולשרטט אצל האדריכלית הלנה רוט, ולאחר מכן ל’אורט’ ברמת גן במטרה שילמד עיצוב פנים. כשמשה החליט להתחתן מיד בתום הצבא, הצבתי לו אולטימטום – או לימודים או חתונה ועבודה. כך הוא הגיע בגיל צעיר לעבוד ב’דניש אינטריורס‭,’‬ שהיה שייך לג’ף טולמן, שם שיפר את כישוריו וצבר ניסיון מכירה. כחלק מעבודתו הוא אפילו נשלח לבחור רהיטים שהחברה ייבאה מחו”ל. את יהושע שלחתי לפני הצבא ל’אורט קריניצי‭,’‬ שם למד נגרות, ועוד בטרם סיים את שירותו כבר לקחתי את שניהם כשותפים מלאים בחברה, שכבר צברה שם מצוין בתל אביב ומחוצה לה‭.”‬

כך הצטרפו משה ויהושע לעסק בשנת ‭,1975‬ כשמשה בחור צעיר ונשוי טרי ויהושע עדיין בצבא. “כל בן קיבל 33 אחוז, כאשר 33 האחוז הנותרים חולקו בין אשתי לביני ומניית הבכורה הייתה בשליטתי. יצאתי מנקודת הנחה שבחורים צעירים לא יוכלו ללמוד ללא טעויות בדרך, ולקחתי בחשבון ששניהם יהפכו מלאי רצון טוב ויוזמה רק אם ישמשו שותפים מלאים‭.”‬

מתחם קסטיאל בלילה צילום: אריק סולטן
מתחם קסטיאל בלילה צילום: אריק סולטן
סבא אפרים מעיד על עצמו כעל “פרנק אמיתי” שבמהלך השנים שימש אוטוריטה במשפחה. “עד היום כולם מכבדים את המילה שלי‭,”‬ הוא אומר ומוסיף “אני אדם צנוע שגר כבר 30 שנה באותה דירה ברמת השרון עם נוף לים. 56 שנה חייתי עם בת זוגי סטלה, שהייתה אישה מוכשרת ללא רבב. סטלה, עולה מסלוניקי לה נישאתי בשנת ‭,1949‬ רצתה לפתוח חנות ללימוד סריגה, אבל אני חשבתי שנכון יותר יהיה אם תגדל את הבנים עד שיתבגרו. הצעתי לה לבוא לעבוד בחברה בהנהלת חשבונות, וזה אכן מה שקרה בפועל. היום אני שבע מהכול וכבר מזמן הרגשתי שמיציתי את עצמי. קידמתי את הבנים כמה

שיכולתי ועכשיו הגיע תורם ותור הנכדים. היום אני נטול רכוש ונטול מניות, אותן חילקתי לבנים ולנכדים, ואין לי גם צורך בכלום. למרות ההצלחה, תמיד חייתי אורח חיים מתון וצנוע ביחס לבניי, שאולי איבדו טיפה את הצניעות. יחד עם זה, החנות היום כל כך יפה ומלאת טעם ומעולם לא ראיתי כמוה לא בארץ ולא בחו”ל‭.”‬

סבא אפרים מקפיד עדיין להגיע מדי יום לעבודה במרפדייה ועובד חמש שעות ביום בגזירת עורות ובדים. “כבר לא ממש שואלים לדעתי‭,”‬ הוא אומר, “אבל אני סומך עליהם והם יודעים את זה. תמיד הערכתי את הטעם והכישרון שלהם‭.”‬

דור הביניים

משה הבכור ‭(59)‬ ויהושע ‭(55)‬ עובדים יחד מאז שהם זוכרים את עצמם. “במשפחה שלנו המשפחתיות גובלת בשבטיות‭,”‬ הם אומרים, “אבא הכין אותנו לעניין ורתם אותנו לעסק עוד כשהיינו ילדים. כדי שנתרגל לשהות זה לצד זה בטוב וברע גדלנו באותו חדר, התחנכנו יחד, חווינו אותם דברים ופיתחנו אותם תחביבים. אבא דאג לאחד אותנו ואיפשר לנו לבנות את הטיסנים והסירות ב’בית המלאכה’ שריכזנו לעצמנו במרפסת הדירה. עד שבגרנו ובנינו משפחות גרעיניות משלנו אפשר לומר שאכלנו מאותה קדרה. בימי שישי נהגנו תמיד לחזור לבית אמא, שדאגה לאחד את כולנו, ושם נערכו ישיבות ההנהלה המאולתרות, כי במהלך השבוע פשוט לא היה לנו זמן לדבר‭.”‬

“כשיהושע עדיין שירת בצבא, גייסתי אותו לטובת בניית בית עץ וזכוכית, ששימש כביתי הראשון ברמת השרון‭,”‬ מספר משה, “בנינו ערכה שלמה של בית והרכבנו אותו במהלך שבוע אחד מרוכז ומאומץ. השלד עמד אחרי ארבעה ימים בלבד. זו הייתה זירת הלימוד שלנו, והבית הזה עומד עד היום אף שגילו כבר למעלה מ־30 שנה‭.”‬

מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן
מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן

 

“אף פעם לא חשבנו לעצמנו שאנחנו נהיה ‘קסטיאל’ במובן שהמותג נתפס היום‭,”‬ אומר יהושע, “כי בהתחלה יישמנו את הרעיונות רק בשביל עצמנו והעשייה הייתה אהובה עלינו. עשינו הכול רק בגלל שרצינו. לאט לאט ממרפדייה ונגרייה הפכנו להיות מה שאנחנו היום, כך ששום דבר לא קרה ביום אחד‭.”‬ משה: “האירוע המכונן של העסק היה כשיהושע ואני נכנסנו כשותפים מלאים בחברה החדשה ‘אפרים קסטיאל ובניו‭.’‬ אבא החליט לחכות כמעט עד שחרורו של יהושע מהצבא, ואני השלמתי בינתיים ידע וניסיון מעשי. מרגע שהצטרפנו עבדנו בכוחות משותפים ממש כמו בשבט, אבל ללא חלוקת תפקידים מוגדרת. אבא היה אוסף אותנו בבוקר לעמל יומנו ומחזיר אותנו בסוף היום. רק כעבור כארבע שנים פתחנו אולם צנוע ראשון שנראה ממש כמו כל חנות ממוצעת, ואליו הוספנו עם הזמן עוד ועוד חדרים. התפתחנו באופן הדרגתי, ולימים ניצלנו את הידע והניסיון המצטבר של אבא כדי לפתח קו אופייני שהשפיע עם הזמן על הקו העיצובי בארץ‭.”‬

משה ויהושע מתייחסים להתפתחות העסק כאל תהליך אבולוציוני שבו נעזרו והושפעו בין היתר מאדריכלים מובילים כמו אילן פיבקו ואלכס מייטליס. “בסופו של דבר הסלט גדול הרבה יותר מסך כל המרכיבים שלו‭,”‬ אומר משה, “אבל המרכיבים הם אלו שהביאו אותנו למה שאנחנו היום. לפני שנים אחדות שמנו לב שהרצון לדברים חדשים גדול יותר משטח התצוגה. עזבנו את הבניין ברחוב וולפסון לטובת המתחם הנוכחי ברחוב אלפסי, שנראה בעינינו כמרכז עיצוב חווייתי שכולל גם אירועי עיצוב ואמנות, אירועים מסחריים ופרטיים, תערוכות וכל דבר שיכול לעלות בדמיון‭.”‬

“למרות כל השואו אנחנו רואים את עצמנו כאנשי עמל‭,”‬ מוסיף יהושע, “לריאיון איתך הגעתי מהנגרייה ולא מאיזה מטוס פרטי. בבוקר כופפתי פחים כדי להתקין ויטרינה חדשה, ומחר אני משתתף בהתקנת משטח הדק שאנחנו רוצים להוסיף כאן‭.”‬ כשאני מעזה לומר ש’קסטיאל’ עושה רושם של בית עיצוב שמיועד לשמנה וסולתה, יהושע ומשה מתרעמים. “אנחנו יצרנים שיכולים לעשות כל דבר לפי צורך וגודל. לא כל רהיט חייב להיות בקנה מידה עצום או מרופד עור משובח. ההעמדה והצבעוניות באולמות התצוגה שלנו קצת מגוחכות בכוונה, אבל כשלקוח בא להתייעץ אנחנו קודם כול מתחשבים בגודל החלל שלו, וכמובן גם בתקציב‭.”‬

הדור השלישי

לאפרים קסטיאל הסבא שבעה נכדים ושלושה נינים. שניים מהנכדים, אפרים הנכד, 36 (בנו של משה‭,(‬ ודפנה, 32 (בתם של יהושע וענת, שגם היא עובדת בעסק‭,(‬ עובדים בחברה באופן קבוע. אלון, אחיה של דפנה, בחר בדרך עצמאית, אבל נכנס לאחרונה לרכז את הקורס “מעצבים בקסטיאל‭.”‬ אפרים הנכד הוא הטיפוס השקט והרציני מבין כל בני המשפחה ומונה לפני שנים אחדות להיות מנהל העסק. “עוד בגיל צעיר היה לי עיסוק משותף עם אבי בבניית טיסנים‭,”‬ אומר אפרים, “למדנו לעבוד ביחד וזה היה לי טבעי להמשיך לעבוד איתו גם בבגרותי. כבר לפני הצבא עבדתי בנגרייה, ולאחר מכן זה פשוט היה ברור שאחזור להשתלב בעסק, בהתחלה בחנות ולאחר מכן כמנהל‭.”‬

מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן
מתחם קסטיאל צילום: אריק סולטן

דפנה היא היחידה מבני המשפחה שעובדים בעסק שהיא בעלת תואר אקדמי מסודר. “כל אחד מאיתנו עצמאי והעבודה בעסק באה לו קצת אחרת‭,”‬ היא אומרת, “אפרים נכנס ויצא ולבסוף מצא את מקומו. לי זה היה הרבה יותר ברור, כי מאז שאני זוכרת את עצמי, כשהיה משהו מעניין תמיד הייתי חלק ממנו. בחופשים הייתי שם וכשבגרתי דאגתי לטייל בעולם וללמוד במטרה להשתלב ולתרום מיכולותיי. למדתי עיצוב מוצר ב’ויטל’ וסיימתי ב’שנקר‭.’‬ התמזל מזלי וזכיתי במלגת לימוד במילאנו, שם למדתי ‘עיצוב מותרות’ בבית ספר ששייך לקבוצת ‘ריצ’מונד’ – בעליהם של 22 מותגים כמו ‘קרטייה’ ו’מון בלאן‭.’‬ אחרי ארבע שנים באיטליה חזרתי לחיק בני משפחתי, וכיום אני מתפקדת בחברה בתפקיד רוחב שכולל עיצוב מוצרים לחנות, מכירות, עיצוב פנים והעמדה, בחירה ופיתוח של חומרים חדשים, חלק מארגון התצוגה, העמדת האירועים ובחירת יצירות אמנות‭.”‬

כשאני שואלת על חופשות וחופשים, אומרת דפנה ש”גם אז אנחנו מכוונים לפי מה שיאפשר לנו ללמוד ולהתפתח. העבודה המשפחתית כל כך כיפית, שגם לחופשות ולתערוכות אנחנו נוסעים בהרכבים שונים. תמיד נדאג לבחור ביעד מיוחד או בבית מלון שממנו נוכל לקבל השראה. באופן כללי, אין סדר יום קבוע ותמיד יש המון מה לעשות. כל אחד יכול לבחור אם לעבוד במרחב עצמאי או לשתף את האחרים‭.”‬

אלון קסטיאל, בקרוב בן ‭,30‬ לא עובד בעסק באופן קבוע ומרכז עכשיו את פרויקט הקורס החדש שעומד להיפתח תחת השם ‘מעצבים בקסטיאל‭.’‬ אלון, בוגר ראיית חשבון, כלכלה וניהול באוניברסיטת תל אביב, נחשב לאושיה בחיי הלילה התל אביביים ולאיש עסקים ממולח. הקורס יתקיים במתחם החנות, והוא מיועד לכל מי שמעוניין לרכוש כלים בסיסיים ומקצועיים בעיצוב פנים. בין המרצים בו האדריכלים אילן פיבקו, אלכס מייטליס ויוני מונג’ק, מעצב הפנים אלון ברנוביץ‭,’‬ המעצבת איילה צרפתי וכמובן, איך לא, בני משפחת קסטיאל לדורותיה.