כתבה במגזין בלייזר | מאת: נעמה נחושתאילקריאת הכתבה >

יהושע קסטיאל

מעצב ובעלים של “רהיטי קסטיאל”. גר ביפו, נשוי ואב ל־3// צילום: אילן ספירא

IMG_6293

אף פעם לא עצרתי לחשוב מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. יום אחרי השחרור מהצבא נכנסתי לעסק המשפחתי. זה מה שהיה. הייתי עסוק בלעשות ולא בלחשוב. לא תיכננתי. קפצתי למים.

גם אבא שלי נעשה נגר בלי לחשוב. כשהמשפחה הגיעה ארצה הם גרו בצריף בפלורנטין. אבא הלך לחפש עבודה והדבר הראשון שנתקל בו היה נגרות. ככה נולדה קסטיאל.

בכוונה זה פה בפלורנטין. לא באזור תעשייה או משהו כזה, כי אנחנו עכברי עיר. לא מהפרברים, בפירוש לא. בחופשות מבית הספר הייתי יושב בבית של סבתא שלי בפלורנטין ברחוב חצרים. שם הרחתי בילדותי את דבק הנגרים. אנחנו מכאן.

עסק משפחתי אומר לוותר והרבה. אבא הכניס אותי ואת אחי כשותפים שווים מהיום הראשון. זה הסוד. לבנות מערכת מאוזנת. גם כשהכנסנו את הדור השלישי לעבודה פה, הקפדנו לעשות את זה ככה. היתרון של עסק משפחתי הוא בקומונה הזאת. האחד תומך בשני. זה יתרון ששווה את הזכות להחליט לבד.

השראה זה לאמנים. לי עולים פתרונות. בדרך כלל הם מגיעים אליי כשאני על האופנוע בבוקר, בדרך לעבודה. אז דברים מתחברים לי.

אני לא נוגע במחשבים. בקושי מסתדר עם האייפון ולא זוכר את המייל שלי. יש לי צוות שעוזר בזה.

לואו טק זה מכובד ולא פחות חשוב. לא הכל שבבים על דיסק ולא כולם צריכים להיות הייטקיסטים. זה כל כך פאסה לחשוב שזה נחות. החשיבה בעולם הזה היא פילוסופית, הנדסית ומלאת חוכמה שאסור לזלזל בה. זה לא רק גריז על הידיים: זה עולם ומלואו. את הלואו טק אפשר ללטף ולהתענג עליו לא פחות, אם לא הרבה יותר.

נגר יכול להפוך לראש העיר, אבל ראש עיר לא יכול להיות נגר. כך אמר קריניצי, ראש עיריית רמת גן. מצד שני, כשנכנסתי לנגרייה הייתי צריך להצניע את האמת הזאת. זה הפריע עם הבנות.

לא התחלנו מלמעלה. חושבים שאנחנו רק לאליטות ולאצולת הממון, אבל אנחנו בפירוש לכולם. מי ששוחר עיצוב, מקומו פה.

כל ישראלי בטוח שהוא יודע לעצב. אנחנו יודעים הכל, לא אוהבים להתייעץ. כל יזם שבונה מלון חושב שהוא יודע איך לעצב אותו. בעולם נהוג להקשיב יותר.

אין היום מספיק הכרה בתרומה של עיצוב. יכולה להופיע ביקורת על מסעדה בלי מילה על העיצוב של המקום, האקוסטיקה, התאורה. זה חלק מהחוויה. שלא לדבר על זה שאין קרדיט למעצב במסעדות וגם בחנויות. זה מטריף אותי. שילמת למי שאתה הכי מאמין בו, אל תחביא אותו. קרדיט יגרום למעצב לעבוד קשה יותר, כי זה השם שלו.

בשביל תוצאה טובה לא חייבים רהיט שעלה מיליונים. זאת גישה שגויה שדווקא צעירים לוקים בה. זה ורצינות גדולה מדי. תוצאה טובה בהחלט אפשר לקבל מדברים זולים יותר.

אסור שיראו שהזעת. עיצוב צריך להיראות כאילו זה תמיד היה שם, כלאחר יד. אני רואה מכוניות כאלה מקושקשות עיצובית, עוד ועוד ועוד קימור, רק להראות את העבודה. לא רוצה לראות את העבודה. שלא יגיד כל הזמן כמה הוא יפה. אני צריך לחיות בדבר הזה.

היום הכל גדול. הדירות גדלו והספות גדלו. הקונץ זה לשמור על נוחות, על מרחקים נכונים של חושי השמיעה והראיה. יוצרים פינות גדולות עם תתי פינות שישרתו אותך. הבתים השתנו אבל הגוף נשאר די דומה. אז מה אם יש אופנות.

יש בעולם חזרה לווינטג’. לדברים עם אופי שמספרים סיפור, לא אטומים וחסרי אנושיות. יש פריטים שאני רוצה לישון איתם, להתכרבל איתם, ללטף אותם בלילה. ויש כאלה שמנוכרים מדי. אני יכול להתאהב במקרר. אם הוא מעוצב טוב, אני מוכן להיכנס איתו למיטה.